הנקה בציבור

אמא שלי סיפרה לי שבשנות ה-70 היא היתה היחידה מבין כל חברותיה שהניקה. היה אז מאוד טרנדי לתת תחליפי חלב, מה שנקרא העידן הפמינסטי. היום, כשאנחנו בעידן הפוסט-פמניסטי, רב הנשים מתקשות להתחבר להנקה תרתי משמע. הן מתקשות בפעולה עצמה כי הן מעולם לא ראו הנקה ואין להן אמא או חמות שהניקה ויכולה לעזור או לתמוך, והן מתקשות להתחבר לעצם הנקת תינוק כי יש להן רתיעה מכך בגלל סיבות שונות. הרב מניקים בימים הראשונים, אך לאורך זמן ההנקה נעלמת.

כששאלתי את רופאת הילדים המקסימה שלי כמה מהתינוקות שמגיעים אליה לבדיקות תקופתית יונקים, היא אמרה לי שבגיל 3 חודשים רק כ-30% ממשיכות להניק. וזה למרות כל הקמפיינים וכו'. זה רק מראה שמי שמניקה חיה בבועה שכולן מניקות (כמו שמי שבהריון רואה לפניה ברחוב רק עוד נשים בהריון...).

מחקרים של משרד הבריאות מראים שבאוכלוסיה היהודית 85% מניקות בלעדית בשבוע הראשון. לאט לאט האחוזים יורדים ל-45% הנקה בלעדית לאחר 3 חודשים, 46% הנקה בלעדית+חלקית בגיל חצי שנה, ורק 15% מהאוכלוסייה מניקה בגיל שנה הנקה חלקית +בלעדית.

להמשך קריאה...

מה אם מניקה צריכה לאכול? (חלק ב)

נורא קל להעלם.
הרי יש ילדים, בית לסדר ולנקות, לבשל, לעבוד. נורא קל להעלם ממה שאת רוצה להיות ולעשות בשביל עצמך.

למזלי, כנראה, אני לא כל כך טובה בלהיות עקרת בית. אני אומרת למזלי לא בגלל שזה טוב. זה גרוע. הייתי רוצה בית מתוקתק, הייתי רוצה למצוא בזה יעוד ולהיות מסופקת, אבל אני לא. אני אומרת למזלי בגלל שזה מכוון אותי לחפש מה אני כן טובה בו ומה יעשה אותי מסופקת. ולמזלי יש לי איש תומך שרואה אותי נעלמת מתחת לכל הבלגאן ובמקום לבקר נוטע בי כוחות להאמין ולדאוג לעצמי. ועל כך אני מוקירה תודה.



כל כך סמלי, האוכל של אמא, בצומת דרך הריפוי
ושביל פרשי הצללים בעמק הניסים

אני מרשה לעצמי לפתוח את הרשומה הזאת בהצהרה הנ"ל, למרות מהותו של האתר שהוא מקום תומך הנקה, משום שזהו בלוג אישי וזו טיפה ממה שעובר עלי אחרי שנעלמתי מספר חודשים. אך גם כי המושג "העלמות" קשור לנושא תזונת האם המניקה.

תזונת הנקה היא קודם כל דאגה לעצמי בתוך הדיאדה הזו של תינוק ואם. ולפעמים זה קשה, כי נורא קל "להעלם". להעלם בצרכים שיש לתינוק ולסובבים ולא לדאוג לעצמי. אבל זו גם ספיראלה יורדת, כי זה נעשה יותר ויותר קשה משום שיש עוד ועוד דברים לעשות. זה לא נגמר. וכשפתאום יש זמן, לא יודעים מה לעשות קודם ולפעמים לא מוצאים את הכוחות לעשות בשביל עצמך. ומכאן הדרך להזנחה עצמית, גופנית, בריאותית ונפשית קצרה עד מאוד.

מה זו תזונה מאוזנת לאם המניקה?

להמשך קריאה...

חווית ההנקה שלי/2 או איך העזתי להניק תאומים

שש שנים לאחר חווית ההנקה הראשונה נכנסתי שוב להריון. הפעם התכוננו לתאומות. בניגוד לפעם הקודמת ידעתי למה אני נכנסת מבחינת ההשקעה ולקחתי נשימה עמוקה וכפולה.
אבל, לא ידעתי אם אוכל להניק.

להפתעתי, אימי שהניקה את כל ילדיה, לא תמכה בהנקת תאומים משום שחשבה שזה קשה מדי ושאני צריכה לשמור כוחות גם לילד הגדול.

לא הייתי בטוחה בעצמי. למזלי הרב, עקב מקצועי, דיאטנית קלינית, אני מקבלת הזמנות להרבה סוגים של כנסים פרא רפואיים וקבלתי הזמנה לכנס של לה לצ'ה בתל השומר ובפירוט ההרצאות היתה הרצאה על הנקת תאומים. למזלי הרב עוד יותר, לא התעצלתי, פיניתי יום עבודה, שילמתי ממיטב כספי והלכתי לכנס.

שמעתי הרצאות מרתקות שפנו לאינטלקט אך גם חיברו אותי לעצם היכולת הפרקטית להניק תאומים מאמהות שכבר היו "שם" ועשו את "זה". הכנס הזה היה מה שקבע שאוכל להניק את בנותיי. פשוט הבנתי לא רק שזה חשוב אלא בעיקר שזה אפשרי.

כל ההחלטות והבחירות שלי מאותו רגע היו בסימן הנקה: כשבחרתי היכן אלד, בחרתי בית חולים שלא דוגל בניתוח קיסרי לתאומים, ושאוכל להניק בחדר לידה, ובחרתי מלונית עם ביות.

הייתי נחושה בדעתי, חזקה נפשית ובגלל שההנקה הקודמת מבחינה טכנית הלכה טוב לא דאגתי יותר מדי.
ברגע שהייתי נחושה בדעתי הסביבה המשפחתית האישית והמורחבת ישרה קו ותמכה.

אני לא אספר סיפורים, ההתחלה היתה קשה. הרבה פעמים, בעיקר בערב, מותשת, לפני שבן הזוג היה חוזר הביתה מיום עבודה, הייתי בוכה יחד איתן.

חוויתי גודש, פטמות סדוקות, תינוקות עם אופן מציצה שונה. אחת הבנות סבלה מקוליק עצבני (בעוד השנייה לא), אכלה פחות טוב ועלתה יותר לאט במשקל מאחותה ( היום כבר לא אחוזון 3 ואוכלת הרבה יותר טוב). למזלי היתה לי תמיכה טובה מהמשפחה המורחבת ובני הבכור היה מאושר שיש לו אחיות ומאוד סובלני.

אבל מה שהיה שונה היתה הגישה, היכולת מצד אחד להיות טוטלית ומצד שני לראות את התמונה כולה יותר רחוק מהאף שלי...

היו לי יותר כוחות נפש להתמודדות וזה שינה הכל!
הנקתי הנקה מלאה חצי שנה, המשכתי להניק עד גיל שנה עם שאיבה פעם בשבוע, עד גיל שנה וחצי הייתי איתן בבית, וגמלתי הנקה בגיל שנתיים וחודשיים אחרי חצי שנה בגן (ויש גם סיפור גמילה למטיבי לכת). לאחר ההתחלה, רוב הזמן הכל היה נפלא. לפעמים, בייחוד בלילה, הייתי שואלת את עצמי - מתי זה כבר יפסק... דאגתי שאניק לעד כי הן לא הראו מוכנות להיגמל...

בסופו של דבר חווית ההצלחה הזאת אכן העצימה אותי, "בנתה" אותי כאמא ונתנה לי להאמין בעצמי וביכולות שלי. וזו הסיבה שבגללה פניתי למקצוע יעוץ הנקה - לעזור למי שרוצה לראות שזה אפשרי.

האם עשיתי משהו שאני מצטערת עליו?

אני מצטערת שלא פניתי בהתחלה ליועצת הנקה, אף על פי שבסופו של דבר הכל הסתדר. הצורך ביועצת הנקה נבע מכך שלרב היה צריך להניק אותם יחד. הן בכו ורצו לאכול באותו זמן ואי אפשר היה לחכות. בנוסף זה גם חסך זמן כפול של הנקה. החיסרון של השיטה - חוסר תשומת לב אישית לכל אחת מהתאומות לגבי התפיסה וההצמדה שלה. יכול להיות שהייתי חוסכת כאב וגם הרבה זמן של הנקה לא יעילה, אם הייתי מתייעצת עם יועצת הנקה ולא סומכת רק על עצמי.

למה בחרתי להניק תאומות?

ההשתתפות בכנס לה לצ'ה שכנע אותי שזה אפשרי - להניק תאומים.


מה הייתי עושה אחרת?

• משתמשת בצמידי הנקה כדי לזכור באיזה צד הנקתי את מי, בנוסף לניהול יומני הנקה שעזרו מאוד. נראה נחמד.
• נעזרת ביועצת הנקה. בבית החולים בו ילדתי היו כל כך הרבה אמהות על יועצת הנקה אחת שלא היה אפשר לקבל התייחסות של יותר מכמה דקות. במלונית היתה יועצת הנקה צעירה וחמודה, אך היא עצמה לא היתה אמא. ואף על פי שכנראה ידעה את החומר ועצותיה היו "לפי הספר", לא היתה לה האמפטיה הדרושה למצב האם וזה היה די מרתיח. אני מניקה היום למרות המפגש הלא נעים ההוא שבו הכללים היו מאוד נוקשים ואם לא הצלחת לעמוד בהם הרגשתי חסרת אחריות בתור אמא ואולי עדיף כבר לתת פורמולה. זו גם אחת הסיבות שבגללה רציתי ללמוד להיות יועצת הנקה.
• בנוסף, תמיד הייתי שמחה לעזרה יותר בבית בניקיון, סדר ובישול. זה היה יכול להיות נפלא!

אשמח לתגובות ולסיפורים שלכן אודות חווית ההנקה בכלל ובמיוחד של תאומים.

חווית ההנקה שלי/1 או הריון ראשון דיכאון

סיימתי חופשה ארוכה ובהחלט קשה לי לחזור ולכתוב שוב. ניסיתי למצוא נושא שירגש אותי לכתוב עליו ויחזיר אותי לפעילות של תמיכה בהנקה. ומה יותר מתאים משיחזור חווית ההנקה הפרטית שלי?

בעידן הריאלטי, "מחוברים", "בטבעת זו" שעלתה רק עכשיו והיא כל כך רלוונטית, אני מרגישה שהחשיפה הפרטית הזאת של הקשיים בגידול ילדים בכלל והנקה בפרט, על אף שהיא קשה וחושפנית לי, היא גם ברוכה ומשתפת באמת.

חווית ההנקה שלי בסך הכל היתה טובה. את בני הבכור הנקתי הנקה מלאה עד גיל 6 חודשים, מגיל 4 חודשים שאבתי בעבודה, ועם מזון מוצק הנקתי עד גיל 11 חודש.

אך ההנקה אינה הסיפור המלא. לא הייתי עדיין בשלה ומוכנה להיות אמא, הייתי רגילה שהכל סובב סביבי והייתי המומה לנוכח השעבוד והדרישה התמידית לנוכחותי.

מצבי הכלכלי, הזוגי ובטחוני העצמי היה נמוך והייתי במצב נפשי לא קל, כולל דימוי גוף שלילי כי עליתי מאוד במשקל בתקופת ההיריון ולא הצלחתי להשיל את המשקל מהר כמו שרציתי. דאגתי גם שהחזה המפואר שלי, חלק חשוב ב"אישיותי" ייפול ולא אהיה עוד בחורה נאה. גופי לא היה שלי עוד. התאבלתי על כך.

4 חודשים לאחר הלידה הייתי צריכה לצאת לסטאג' במסגרת לימודי. שאבתי בבית החולים בו עבדתי, ואימי טיפלה עבורי בתינוק והאכילה אותו בחלב השאוב.

ב"זכות" כל אלה, בכיתי כל הזמן. בכיתי והנקתי, ושוב בכיתי והנקתי...

האם עשיתי משהו שאני מצטערת עליו?

אני מצטערת שהייתי צריכה להשאיר אותו עם אימי ולצאת מהבית לסיים את הסטאג'. זו היתה הרגשה איומה. מצד שני עשיתי את הטוב ביותר שיכולתי בהתאם לנסיבות: השארתי אותו עם האדם הקרוב לי ביותר ולא במעון, ועם חלב שאוב ולא עם פורמולה, וסיימתי את לימודי המקצועיים שבזכותם אני יכולה לפרנס את משפחתי.

דבר נוסף שאני מצטערת עליו הוא שכשבני הבכור היה בן 11 חודש התלוננתי עליו שהוא יונק בלילה ולא נותן לי לישון וכתוצאה מכך אני מאוד עייפה בעבודה בבוקר. ייעצו לי להפסיק הנקה בלילה ולתת רק מים. ברגע שפעלתי כך בני החליט להפסיק עם ההנקה לגמרי. מאוד הצטערתי על כך אך היה לי באמת מאוד קשה לקום בבוקר ולא רציתי להתעקש רק כדי שיהיה מספר" עגול" של שנה להנקה.


למה בחרתי להניק?

שתי סיבות עיקריות גרמו לכך:

• ידעתי שזו הדרך הנכונה והטובה ביותר להזין תינוק
• אימי הניקה אותי

מה הייתי עושה אחרת?

• התכוננות לילד ולא רק "תואר" בהריון ובלידה
• תכנון כלכלי מראש
• פסיכולוג טוב או טכניקות הרגעה ודמיון מודרך

לכאורה הכל היה על פי הספר. לא היו בעיות הנקה, לא היו בעיות ביצור החלב או בעליה במשקל של בני.

אבל אני הייתי בדיכאון, התמקדתי במה שקורה לי, בחיים שהתמוטטו לי, ולקח לי הרבה זמן להקשר לתינוק, אולי אף האשמתי אותו במצב. מה גם שהיתה לו "אמא חלופית" שטיפלה בו ודאגה לכל מחסורו, זו אמא שלי. אני הייתי ה"מיינקת".

בדיעבד, עצם זו שהיתה לי אחריות על מישהו אחר שינתה לי את כל החיים והייתי חייבת לקחת את עצמי בידיים ולהשתנות, ולטובה.


אשמח לתגובות ולסיפורים שלכן אודות חווית ההנקה.

אני מזמינה אתכם לקרא גם את החלק השני: חווית ההנקה שלי/2 או איך העזתי להניק תאומים.

רשמי מהכנס של דיאנה ווסט - פוסט אורח מאת ורד לב

הנה הסתיים לו עוד כנס מקצועי של יועצות ההנקה , עם יועצת ההנקה, הגב' דיאנה ווסט. יועצת הנקה אמריקאית מהשורה הראשונה בעולם.

לשמחתי, התבקשתי לסכם את רשמיי מהכנס והנה אני עושה כן.

אני חייבת לומר שאני מאד נהנית להגיע לכנסים. מלבד הידע והלימוד ישנה החווייה- התמיד נעימה- של התרועעות עם חברות וקולגות, שמטבע התנהלות החיים לא יוצא לי לפגוש ביומיום.

זו גם הזדמנות לחבר שמות לפנים, כאלה ששמעתי עליהן, כאלה שאני קוראת את דבריהן בתכתובות מיילים, בפורומים, בפייסבוק.

עוד מקום להכיר אנשים שעושים את מה שאני עושה, שמאמינים במה שאני מאמינה בו. זכות גדולה!

הכנס היה מאורגן להפליא ואיפשר לי, כמשתתפת, להרגיש מאד מוחזקת ומוכלת, כדי ש"רק" אוכל לבוא ולהקשיב.

דיאנה ווסט עצמה היא מרצה בחסד עליון- בעלת הופעה מרשימה, רהוטה, אמפטית, מתחשבת, קלילה ומתקשרת באופן נפלא עם הקהל.

זו אינה עוד מרצה מרוחקת, המספרת עובדות משעממות, כי אם אישה בעלת שמחת חיים הנהנית להיות באינטראקציה מתמדת עם קהל שומעיה והמתגמלת את מאזיניה בסיפורים, פנינים ומחשבות.

היא בהחלט מודה שאין באמתחתה את האמת המוחלטת והיא מעדיפה לשמוע את דעת הקהל ולפתח עימו דיון, מאשר לבוא ולומר מה צריך לעשות במקרה כזה וכזה. על אף שהיא מומחית בעלת שם עולמי בתחום ההנקה לאחר ניתוחי שד, הגברת ייצור חלב ועוד.

יצאתי מאד מחוזקת בדרכי מהכנס הזה וקבלתי עוד כמה נקודות למחשבה ולבדיקה מדיאנה.

היא, למשל, חיזקה מאד את חשיבות ההנקה המרובה ב2-3 השבועות הראשונים שלאחר הלידה. באופן ספציפי לנשים אחרי ניתוחי שד, אם כי גם לכל אישה באשר היא.

זו נקודה שלעתים אני מוצאת שקצת קשה להסביר לאמהות אחרי לידה, כי הן מותשות כ"כ ורוצות לנוח וקצת שקט, ומה נחת עליהן פתאום התינוק הזה, שהוא אמנם אהוב ורצוי, ועם זאת תובעני כ"כ. איך לאזן בין כל הרגשות הסותרים הללו ובין הרצון הכנה והאמיתי להניק הרבה פעמים- אין ספק שזו נקודה שארבה להתעכב עליה מעתה.

דיאנה נותנת הרבה השראה לנשים שעברו ניתוחי שד, גם מתוך הסיפור האישי שלה ומעודדת נשים אלה כן לנסות ולהניק. גם אם לא תצלחנה לספק את כל כמות החלב שתינוקותיהן יזדקקו לו, הן בכ"ז תוכלנה לעשות הרבה. ומסתבר גם שזה בהחלט יכול להשתפר לטובה.

היא רואה את אחוזי ההצלחה המיטביים ככל שעוברות לפחות 5-6 שנים מזמן הניתוח ומספרת על שיפור משמעותי שיכול להיות בין ילד ראשון, לשני, לשלישי.

היא סיפרה שאת ילדה הראשון הצליחה להניק באופן חלקי ואת שני ילדיה האחרים הצליחה להניק באופן מלא- אז יש תקווה! אסור להתייאש במקרים הללו!

כחלק מהמפגש עם האמא, דיאנה דואגת להעריך את מבנה השד, הן בהסתכלות והן במגע. כך שגם אם יש מבנה שד שנראה מחשיד, בדיקה ידנית עשויה לגלות שיש בו מספיק רקמת שד מייצרת חלב ולהיפך.

כמו כן, היא מקפידה להפשיט תינוקות ולהתבונן בהם גם. מבנה הגוף שלהם עשוי לספק לנו מידע רב ערך.

דיאנה העבירה מידע רב בשלושת ימי הכנס וביום הקליני. מידע מעשיר ומעניין, ואין בכלל ספק שהיא טורחת להשאר מעודכנת גם בטכנולוגיה המתחדשת, כפי שהיא הדגימה בשיחתה האחרונה. בה היא דברה על איך ניתן להרוויח מפלאי הטכנולוגיה גם במקצוע שלנו ועד כמה חשוב לנו להשאר מעורות בחיי הנשים שעמן נפגש, גם כיועצות הנקה.

אני שמחה ומרגישה הכרת תודה לכל הנוגעים בדבר שאפשרו לי להשתתף בכנס, ומעבר למארגנות המופלאות של הכנס מודה גם למשפחתי המורחבת ששינסה מותניים ועזרה לי לג'נגל בין הכנס למשפחתי, ביתי ועבודתי.

כן ירבו!


פוסט אורח מאת ורד לב - נטורופתית N.D, יועצת הנקה מוסמכת IBCLC ואם ל-3
ורד לב מנהלת הפורום לנטורופתיה למשפחה והמטבח הפתוח של ורד לב בפייסבוק

מחשבות לפני המבחן

כמעט כל הרצאה ששמעתי או שיעור בית שעשיתי תוך כדי לימודיי בקורס הנקה פתחו לי עיניים לעוד פספוס בהנקת או גידול ילדיי שהיה אפשרי לחסוך אותו אילו הייתי יודעת קודם...אילו היה אפשרי להתחיל מחדש... הרגשה מוכרת, נכון?

בשלושת חודשי הקיץ הראשונים בחייו של בני הוא עלה פחות מ-300 גרם. הוא ירד מאחוזון 50 בגיל שלושה חודשים לאחוזון 5 בגיל חצי שנה. הוא נורא סבל ממזג אוויר חם ופרחה על העור וצמיחת שיניים (ומי לא?) וינק יניקות קצרות מאוד כמעט כל שעה. כמובן שאחות טיפת חלב וגם הרופאה בקופת החולים העירו לי על משקלו הנמוך והזהירו אותי ולחצו עלי...לתת לו תמ''ל. למה? כי כנראה אין לי מספיק חלב. ואני, שלא יכולתי כבר להריח את הכרוב וכמעט בכל יום עיסתי את שדיי בגלל צינוריות סתומות וגושים וסבלתי מאוד מכמות עודפת של חלב, רגלי לא דרכה יותר במקום ההוא שנותנים בו עצות כאלה מטופשות.

זאת אחת הסיבות שאני משוכנעת בכך שיעוץ מקצועי לאם מיניקה לאורך כל תקופת ההנקה הוא בגדר חובה! זאת גם אחת הסיבות לכך שאני לא כל כך מאמינה בתארים - מייעץ קודם כל חייב להיות בעל ידע וניסיון הממשיך בלימודים כל חייו מצד אחד ובן אדם אמיץ מצד שני שלא חושש להודות בכך שלא יודע משהו. לא כל דיפלומה מבטיחה את הראשון ואף טיוטה - את השני! אז עם מה נשארנו? לי אין תשובה. מה אתכם?


מחרתיים לי ולגלית יש מבחן. למדנו לקראתו כמעט שנה שלמה ועוד כמה ימים אחרונים :)

אני מאמינה שידע וניסיון שרכשנו תוך כדי הלימודים יעזרו לנו לעזור. יעזרו לנו לעודד. לא להתעלם מהצרכים שנשים באות עמם אלינו. להקשיב. להישאר קודם כל נשים תומכות ואח''כ - בעלות טיוטה דיפלומה.

גמילה מהנקה ממבט אישי

כשנולדו לי התאומות שלי לא ידעתי כמה זמן אוכל להניק. פחדתי שיהיה קשה מדי, שלא יהיה לי מספיק חלב לשתיים וכו'. למזלי הלכתי לפני הלידה לכנס של ליגת ללצ'ה והיו שם הכוונות מאוד פרקטיות לניהול הנקה בתאומים שאימצתי לליבי ואשר עזרו לי מאוד.
החלטתי להניק כמה שיותר וכיוונתי להניק חצי שנה. כשעברה חצי שנה כיוונתי לשנה. כשעברה השנה כיוונתי עד תחילת הגן בגיל שנה וחצי, ולבסוף החלטתי שבגיל שנתיים מפסיקים. זהו.
בגיל שנה עוד נהנתי להניק, בגיל שנה וחצי כבר היו לי הרהורי גמילה, אבל הבנות לא הראו שום סימן שהן מוכנות לסיום. להיפך - הן לא היו מוכנות לוותר.
לא התכוננתי לזה שהגמילה תיהיה כל כך קשה! בבן הבכור הפסקתי הנקות לילה בגיל 11 חודש כי היה לי קשה לנהוג בבוקר לעבודה והוא פשוט החליט שהוא לא מעונין יותר. אני זוכרת שאז הייתי מאוד עצובה על כך שלא הצלחתי לסיים עימו שנה מלאה. ואילו עכשיו- אפילו אחרי שנה וחצי לא רואים את הסוף, ועוד עם שתיים! הייתי גאה בהן אבל המומה מהמצב, לא ידעתי מה לעשות.

כמובן שהתחלתי להוריד הנקות ומ- 12-16 ביום בגיל שנה (8-6 הנקות לכל אחת) ירדתי ל- 8-6 הנקות ביום. ההנקות הראשונות שהורדתי היו הנקות לילה. קבענו שלא אוכלים בלילה, אבל אפשר להתחבק ולשתות מים (ואם ממש אין ברירה אז חלב בבקבוק) והנקות של לפני השינה (החלפתי בבקבוקי חלב) שנקשרו להרדמות. לאחר מכן הורדתי הנקות בוקר כי אף פעם אין מספיק זמן בבוקר. עזר לי במיוחד בן זוגי שלקח חלק בהשכבות לפני השינה ובהתעוררויות בלילה. בנוסף לבשתי בלילה חלוק כדי שלא יוכלו להפשיט אותי ושהשד לא יהיה נגיש.
נשארו ההנקות אחרי הגן, לפני שנת צהרים, אחרי השינה ולפנות ערב.
בגיל שנתיים ושבוע החלטתי שלי זה הספיק, והגיע הזמן לגמול סופית. השארתי אותם ללילה אצל הסבתא עם בן זוגי, ולא הייתי זמינה כל אותו יום. בשבוע הזה נראה כאילו הבנות שכחו שהם ינקו מהשד. הם ביקשו מידי פעם "ציצי" אבל אמרתי שאין, נגמר החלב, והן הבינו. נראה שזה מאחורנו.

אבל אז התחלתי להרגיש את השינויים בגוף, לא רק השדיים שהתרוקנו, אלא הרגשה סובייקטיבית שהגוף איבד מצורתו. הרגשתי עצובה בגלל אובדן "היופי" של ההנקה, ושאיבדתי את מקומי חסר התחליף כמיינקת, מקור החלב אם.
לפתע הבנות פנו יותר לאביהן הן למשחק והן לניחומים ויחד עם ההקלה ב"תפקיד" הרגשתי גם עצב ובדידות.
מספר שבועות לאחר שגמלתי את בנותי, הן המשיכו לבקש מדי פעם לינוק, וברגע של משבר נתתי להן כדי שירגישו שנגמר.
וכך המשכתי להניק פעם- פעמיים ביום עד שנתיים וחודשים שגם אני וגם הן כבר לא היינו בענין.

לסיכום, תהליך הגמילה היה ארוך והדרגתי, שבתחילתו לא ידעתי כיצד מסיימים ובסופו הוא נגמר בטפטוף עדין, כמו אוקיינוס רחב ידיים שלא רואים את קצהו המצטמצם לאדי טל.
מבחינה פיזית השינויים של הגמילה באו לידי ביטוי בשד רך, קצת ריק ועליה של 2-4 ק"ג במשקל. עדיין יש לי הפרשת חלב עדינה מהשדיים אבל אני מאמינה שתוך 3 חודשים עד חצי שנה מהגמילה הכל יחזור לקדמותו, כמו שהיה עם הילד הראשון.
מבחינה נפשית, מצד אחד יש הקלה, הרי יזמתי זאת ורציתי לסיים את התלות בשד, אבל יש גם רגישות לנושא הן הפיזי שלי והן הרגשת אבל על אובדן החיבור הפיזי עם התאומות שהיה מאוד אינטנסיבי ומשמעותי בשבילי.

למזלי, יש לי למה להשוות ואני יודעת שזה "לא סוף העולם כמו שאני מכירה אותו" כמו שמרגישים עם הילד הראשון בהרבה מצבים. למדתי שהחיים הם תהליך של שינוי מתמיד, אך בסופו של דבר מוצאים איזון אהבה ויופי גם במצבים החדשים.

אני גאה בעצמי ובילדי שינקו כל כך יפה, ובפרט יש לי גאווה על כך שיש לי תאומות יונקות ועוד למעלה משנתיים, סוג של גאווה ששמורה לאצנים למרחקים ארוכים וספורטאי אקסטרים... מעל הכל אני הכי גאה בכך שיש לי ילדים בריאים מאושרים ועצמאים ושנתתי להם את הכי טוב שאני יכולה לתת לתחילת החיים.

לעוד חוויות מניסיון אישי לחצו כאן

מחשבות על שינה משותפת מתוך ניסיון אישי

הבוקר קמתי כאשר 3 ילדים מרוחים עלי לרוחב בחיבוק ונזכרתי בלילה של מזרונים מוזיקלים...

הסיבות לכך שהורים מוצאים את עצמם ישנים עם תינוקם מגוונות. אם בגלל אילוצי מקום, או רצון להיות קרוב לתינוק ולשמור עליו, אם בגלל שזה נעים או מתוך מחשבה שתינוק אינו צריך לישון לבד.

במשפחתנו אנו ישנים עם הילדים כך ששינה משותפת אינה נושא זר לי, אך אני חייבת לאמר שלא הקדשתי לכך מחשבה לפני שהיו לי ילדים. חשבתי על ההנקה, על העגלה והמנשא, הכנתי את החדר, וכמובן טיטולים (וגם היו רעיונות לנסות להיות אקולוגים) אבל לא חשבתי על שינה משותפת. זה פשוט קרה.

בהתחלה עברתי לישון על מזרון בחדר הילדים כי דאגתי שלא אשמע אותם בלילה, אח"כ בן זוגי הצטרף אלי ולבסוף הוצאנו את מיטת ההורים ואת מיטות התינוקות והתארגנו עם מזרונים לחדר של שינה משותפת להורים וילדים כולל הבן הגדול: בעיקר כי זה יותר קל! יותר קל לקום בלילה להנקה, הכי קל להרגיע, התינוקות שלי פחות בכו והיה לנו זמן איכותי משפחתי לפני השינה.

גם הצלחתי לישון הרבה יותר. ההרגשה היתה שאנו הולכים עם הזרם, במקום לנסות כל הזמן להתנגד לו ולקבוע חוקים וכללים שבזבזו לנו, כהורים וכמשפחה, המון אנרגיה וזמן.

ברגע שמחליטים על שינה משותפת, מדובר באורח חיים וקשה להפוך את הגלגל. משפחות הדוגלות בשינה משותפת אינן רואות בכך הרגל רע שצריך להיגמל ממנו, אלא תהליך שמשתנה עם הזמן. אך בגלל שזה אינו משפיע רק על הדיאדא – הצמד אם ותינוקה- אלא גם על הבעל והזוגיות. חשוב שזו תהיה החלטה משותפת. לכן חשוב לחשוב ולשוחח על האפשרות מראש ולדעת למה נכנסים לזה עם כל היתרונות והחסרונות.

לא פחות חשוב לעשות את זה באופן בטיחותי.

השאלה שהכי נשאלת היא מה קורה עם הקשר המיני בין בני הזוג. לדעתי זה תלוי בקשר בין בני הזוג יותר מהרגלי המיטה שלהם. באופן כללי כשיש ילדים, וביחוד תינוקות, תמיד יותר קשה למצוא את הזמן המתאים, בין אם ישנים איתם או לא, בעיקר בגלל חוסר השינה, העייפות והשגרה. דווקא הצורך ביצירתיות בנושא זה מגוון את "חיי הלילה" ומעשיר... וכמו שנאמר והמבין יבין...


השאלה הבאה היא איך ומתי הסידור הזה יתחיל להשתנות...

לעוד חוויות מנסיון אישי לחצו כאן